כשנגמרות המלים – המחשבות יתומות

zeev

מאת: זאב ליכטנזון, בעלים ומנכ”ל פרסום ליכטנזון, חבר בעמותת ‘עתיד בטוח’

מדליית כסף לישראל – באליפות העולם, לילדים ונוער בענף שתיית האלכוהול, זה מה שמדווחים מחקרים עדכניים בישראל ובעולם. זו ההזדמנות לבחון את התופעה מזווית בלתי צפויה ומאתגרת.

אלם נגזר מאלימות, אלימות אומרת: אלי-מות.

ואיך אלם מביא לאלימות, ולמה צריך כתוביות בגוף הטקסט, ואיך זה קשור לאלכוהול של ילדים?

קשור גם קשור. כשנגמרות המילים, המחשבות נשארות יתומות.

יתומים פגיעים יותר בהעדר התמיכה ההורית של שפה, ביטוי, עושר מילולי. הכיצד? או: למה- מה?

הטכנולוגיה מפליאה לעשות בחידושים המאיצים את הפונקציונלי, אך כדרכם של טכנולוגים, היא חיה על סימנים, נוסחאות ומשוואות והיקום המילולי אינו חלק מהקולוניאליזם שלה. התיקשור, החיבור, הקומוניקשר המעוכשיו, שוטף אותנו בגשם של הדברת מילים. מדביר ולא מדבר, מידבר ולא דיבור. תחליפי המילה מחזירים את השפה העכשווית לעידן הקדם כתיבתי, לעידן הציורים. המיחשוב, מחזיר אותנו, בהינף צ’ייפים וננו טכנולוגיות, אל אבותינו, כותבי המערות.

אה? מה באמת? בואו נראה את זה (פעם זה היה – בואו נדבר על זה).

שפת הקיצרור והסימנים היא השפה השולטת והמשתלטת על כל אמצעי הקומוניקישר המעוכשיווים: 120 סימנים בטוויטר – זה יותר מידי בעולם המיסרונים, וזה הולך ומכתיב את הקצב והנפח בכל אזור אחר. הקליפ, זכרו לברכה (עוד מעט) כבר ארוך מידי (אם איננו קצר דיו) – והוא צריך להיות קל משקל כדי לרוץ ביו טיובים, בפייסבוקים ובאחרים.

(נכון, שבינתיים עוד חיים בינינו גם זני תקשורת מסורתיים אחרים, אך הם, כנראה, זנים להכחדה).

הולך ומתהווה מילון מושגים חדש, שכולו סימנים, קיצורים, קידוד וצפנים – המיועד למאות, לאלפי ולעשרות אלפי – “חברים”. חברים ברשת חברתית. מילת כביסה מעניינת, שעושה מכל חיבור, לשם הצצה, נידנוד וקשקוש, שווה ערך לחבר. החסכנות העילאית הזו, הקמצנות ילידת רוחב הפס ומרחבי הנמאס – אלה מקדדים את השפה לממדים של ננס. אוצר המילים, כבר מזמן לא אוצר וכמעט לא מילים. התקשורת חוזרת לתפקידה הבסיסי, האלמנטרי והפונקציונאלי ביותר – הבנה תפקודית. קשת הביטויים עשויה בקושי משני צבעים, שחור-לבן (קצת אפור)

אז מה הבעיה? עובדה שאנשים מבינים זה את זה במרחבי הרשת.

אז בואו נדבר על כדורגל. יאללה!

כל אחד יכול לבעוט בכדור, אז אם נמלא אצטדיונים בכל-אחדים, בטוח להמר, כי אף אחד לא יבוא לצפות בבועטים. מכסימום, יצטרף עוד כל-אחד, אחד, ויבעט גם הוא. לא מעניין את אף אחד. ואם נבעט במילים. כל אחד יכול לייצר מילים, אבל כמו שיש רק מעט בועטים, שמעניין לראות, יש עוד פחות כותבים, ששווה לקרוא. וכך, כל מי שיודע לצרף כמה סימנים וצירופי מילים – עולה על כר הדשן האינטרנטי וכותב-קורא. הצרה היא, שהמבול הסימני-מילולי הזה, מעייף, משעמם, מדכא.

בינתיים, בשלב זה, הוא עדיין מלהיב, יש הייפ, הוא כל כך דמוקרטי, בלתי שיפוטי, כל אחד יכול, פתוח, מחבר, גלובלי, אוניברסאלי, אבו עלי… המבול הזה לא משקה ולא מפריח, אלא רק מייבש, מצמית, מבריח.

כשכותבים כלום (לא כלום), כשקוראים כלום, נוצר דור של כלומיאלים. דור הטריוויה, השטותי- פרוטי. דילול המילים, האנורקסיה של השפה – מכווצים באופן נמרץ את התאים האפורים, שתפקידם לחשוב ולהתבטא. עצירות הביטוי נלחמת בשילשול הסימני. הכימיה שלנו עדיין מייצרת התרגשויות, צרכים, רצונות, תשוקות, מאווים… אבל הפיסיקה המילולית חונקת, עוצרת, גוזרת אלם.

כמו בכדורגל, לא כולם נולדים עם כישרון ברגליים, וכמו במילים, לא כולם מוכשרים לתחבר עושר, דיוק, דקות ועניין בעזרת השפה. ספרים, סופרים ואומנים נוצרו ע”י הבריאה (כזו או אחרת), כדי להעשיר את יכולת הביטוי של הזן האנושי. מהנדסי השפה, בנאי המילים, עוזרים לפונים אליהם, לבטא את עצמם, לשחרר מתוך עצמם. שאבולוציית השפה, כשהספרייה המילולית העשירה הזו מוחלפת ביצרני תוכן אינטראקטיביים. (זו השמחה הגדולה ברשת).

כולנו משתפים ומשתתפים במישטוח יקומי ובהקטנה קיומית. השפה האנורקטית, הרזה והדלה, מקבלת גזרה דקה, כך שתוכל לאכלס את המידיה החדשה. היתרון: עכשיו אני כבר לא חי לבד עם מוגבלותי. עכשיו אני חלק מאספסוף בלתי מוכשר, אך כשיר, לקשקש, כמוני. האוקיינוס המפתה הזה מוריד כל הזמן את סף הכניסה, וכך מגדיל את היכולת לקצרצר, לדלל ולסמן עוד ועוד “חבר”.

ומה זה חברים?

הכי חברים בעולם! מספרים זה לזה כל פיפס וצל צילו של שמיפס בחיינו הבנאליים (כמובן, יש ספרות, יש מאמרים יש ויש – אך ההתייחסות, כאן, היא רק לשיח האנושי, היומיומי והבינאישי). ואם זה מה שיש לנו לספר זה לזה, ואם כל צילום ותמונה, מרמים בליטוש ובטישטוש פוטושופי – כשאלה, זמינים בקצה האצבע, אז בשביל מה צריך מילון מילולי גדול ועשיר. די לנו בשפת הסימנים, האייקונים, הקיצורים.  ועובדה – יש הבנה.

ההבנה הבסיסית הזו, משולה להחזרת תעשיית הרכב לימי בראשית וליכולת ההעברה מנקודה אחת לשנייה. היא דומה למטבח, שיספק את קלוריות הקיום ותו – לא. אבל מה עם התפריטים והשפים, מה עם רכבי יוקרה ומחמדי אופנה ומיתוג?

כיום, זורמת השפה, בקלישות ובקלישאות אל המרחב הדליל של רצון לתקשורת פונקציונאלית ובסיסית בלבד. התוצר המתהווה של זה הוא האלם. מרוב “חברים” ומחסרון מילים מתקיים דור חנוק ואילם.

אם ילידי הרשת היו כל כך שמחים בחלקם ובהתחלקותם, הרי שהיו צריכים להיות נציגי הדור המאושר בהיסטוריה האנושית. ולא כך.

כשצריך בקבוק אלכוהולי בשביל למחוק את מה שנאלמו ממנו המילים – זה אומר (או מסמן-מצייר-מאייקן), כי המהפיכה הזו אינה עוברת בקלות, היא זורמת לצד הלא נכון של החיים.

ואם העולם נברא במילים (“ויאמר: יהי…”) – הוא, כנראה, ימצא לעצמו דרך מילולית חדשה גם בהמשך.

מהי הדרך – נמצא את המילים ליצירתה – במעלה ההר שלפנינו.