כאב של ילד

 

כתבה מאתר Ynet: אמא לילד בכיתה ד’ שמוחרם כבר שנתיים, מרגשת את הרשת עם מכתב מלא כאב. המחנך אבינועם הרש קורא, מזדעזע ומזכיר: “זה יכול להיות גם הילד שלכם”

 

 

הפוסט המלא של רינה:

“הבן שלי מנודה. מוחרם. מוחרם קשות. מאוד קשה לכתוב את המילים האלה. מאוד קשה להשלים איתן”, היא כותבת. “אבל זו המציאות. כבר שנתיים. ילד בכיתה ד’ מוחרם. וכל יום שעובר ואנחנו מנסים לקלוט עם מה הוא מתמודד הלב נשבר יותר”.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את כולם משחקים בחוץ ולו אסור להצטרף. אז הוא יושב ומסתכל מהצד. להיות הורה לילד מוחרם זה לשמוע שקוראים לו ‘הקוף’ ולאחים שלו ‘האחים של הקוף’, ככה באמצע הרחוב.

להיות הורה לילד מוחרם זה להתחנן למדריך בסניף שיעשה הכל שיצרפו אותו למדורה של כולם ושיוותר על הגרלה שתשאיר אותו בחוץ. להיות הורה לילד מוחרם זה לראות איך מתעלמים ממנו כאילו הוא שקוף לחלוטין. לראות אותו כל כך רוצה לצאת לשחק, אבל אין מי שמחכה לו בחוץ.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את המבט שלו כשהוא כל כך מחכה לפעילות סניפית, כי זה המקום היחיד שהוא מוזמן אליו. וגם שם הוא סובל מהקנטות. להיות הורה לילד מוחרם זה לשמוע כל הזמן מאנשים שונים וממקומות שונים איך שמעו שירדו וצחקו עליו ואיך הצילו אותו ברגע האחרון מעוד הקנטות.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות איך לבו נשבר כשעובדים עליו בטלפון שיגיע לשחק איתם ואז מתברר שזה היה סתם. להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את כל בני גילו ביחד צוחקים ונהנים בטקס יישובי ורק הוא צמוד אלינו ולא יכול להתקרב לחבורה. להיות הורה לילד מוחרם זה לחבק אותו כשהוא חוזר הביתה שבור כי אף אחד לא רצה לשבת לידו בפעילות יישובית ואז נאמר לו שמי שיישב לידו יצטרך לטבול במקווה מטומאת הקוף.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את המצב הלימודי מדרדר ולהבין שבמצב הישרדותי שום לימודים לא ישתפרו פה. להיות הורה לילד מוחרם זה לחפש כל טיפול שייתן לו קצת כח, קצת רוגע לנפש הכואבת. להיות הורה לילד מוחרם זה להבין מהמורה שלו שאם כבר מישהו מהחבורה מתייחס אליו בכיתה, אז הוא נצמד אליו ולא מרפה. ולך תסביר למורה שאיך אפשר לצפות ממנו אחרת.

להיות הורה לילד מוחרם זה כל הזמן לפצות – בחיבוק, ביחס, בפינוקים, באהבה. זה לעשות הכל כדי להקל עליו. להיות הורה לילד מוחרם זה לדעת שגם לילד שלי יש קושי, שגם הוא פגע, ועצבן, שגם הוא זקוק לגבולות. וזה עדיין לא מצדיק חרם כזה של שנתיים. והוא רק בכיתה ד’, לעזאזל. להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את הילד שלך גיבור. עם דמעות בעיניים הוא יחפש חברים בשכבות אחרות להיות איתם, למרות הכל.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות איך האחים שלו כואבים ועושים הכל כדי להגן עליו. ואיך צוחקים עליו כשהאחים שלו באים להגן עליו. זה המבט הכואב ביני לבין שלום, בהבנה שאנחנו חסרי אונים מול הכאב הזה.

להיות הורה לילד מוחרם זה להבין כמה ילדים יכולים להיות רשעים. כן, רשעים. לא פחות מזה. וזה דורש איפוק. או-הו כמה איפוק. להיות הורה לילד מוחרם זה להתפלל. הרבה. לבקש מאלוקים שהתיקון הקשה הזה ישאיר את נפשו כמה שפחות פצועה ויבנה בו קומה של עוצמות, של כוחות.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות איך כל ההורים האחרים כאילו השלימו עם המצב. לפעמים הם כן מנסים להפסיק את הסאגה ולפעמים מאשימים את הילד שלי בכעסים המוצדקים שיוצאים עליו. זה גם להפסיק כבר לשתף אותם ואת מערכת החינוך בה הוא נמצא, גם כששוב קורים דברים איומים. כי גם ככה שום דבר לא משתנה.

ואל תיטעו. באמת שיש לנו ילד גיבור. כל כך גיבור. הוא חונק את הדמעות ומחפש הלאה, למלא את הלב. אבל תגידו לי אתם, איזו אמא יכולה להשלים עם הלב השבור של הילד שלה?”

 

 

תגובתה של יו”ר “עתיד בטוח”, מירה פרידמן חמו.

זה מקרה קשה וכואב, קורע לב. לצערי – אחד מיני רבים. והטראומה לא תשוער. ולרוב היא צובעת את כל מסלול החיים של הקורבן. ולא כל קורבן הוא נטע ברזילי שהפכה את הסבל לעוצמה.

מעבר לכלים להורים ובמיוחד למחנכים – לחבק ולמנוע, חשוב מאד למצוא דרכים להפוך את הילדים עצמם לאנושיים יותר, לכאלה שנותנים מקום ויחס לכל ילד וילדה ולשונות שביניהם.

זה אחד הנושאים שאנחנו מטפלים בו ב”עתיד בטוח”. אך עוד ארוכה ורבה הדרך. והאתגר הוא של כולנו: מגיע לכל ילד לגדול בלי פחד!

לקישור לכתבה:

https://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5256350,00.html